יש הבדלים משמעותיים ביניהםדודי קיטור דלי חנקןודודים רגילים. ההבדלים העיקריים נעוצים בטכנולוגיית בעירה, מחווני פליטה ודרישות תפעול. בנוסף, הם תואמים למדיניות סביבתית שונה ולא ניתן פשוט להחליף אותם אחד בשני
ההבדל המכריע ביותר הוא ריכוז פליטת תחמוצת החנקן (NOₓ). דוודים רגילים מאמצים שיטות בעירה מסורתיות יחסית, כאשר פליטת NOₓ עולה בדרך כלל על 400mg/m³, מה שמקשה על עמידה בתקנים הסביבתיים המחמירים הנוכחיים. לעומת זאת, דוודי חנקן נמוכים- יכולים לשלוט בפליטות בטווח של 30-80mg/m³ על ידי אופטימיזציה של מבנה הבעירה (כגון בעירה מדרגת וסחרור גזי פליטה) או שימוש בטכנולוגיית בעירה מעורבת מלאה, תוך עמידה מלאה בדרישות הסביבה המקומיות.
גם עיצובי מערכת הבעירה שלהם שונים. המבערים של דוודי קיטור -נמוכים של חנקן הם מדויקים יותר, ודורשים שליטה מדויקת על יחס תערובת הדלק באוויר- וטמפרטורת הבעירה כדי להפחית את יצירת NOₓ בטמפרטורות גבוהות. מצד שני, למבערים של דוודים רגילים יש מבנה פשוט יחסית, המתמקד בתפוקת חום עם שליטה חלשה על דיוק הבעירה.
יתר על כן, ישנם הבדלים בעלויות התפעול ובתרחישים ישימים בין השניים. לדודי קיטור-נמוכים בחנקן יש מחיר רכישה ראשוני גבוה יותר, אבל הם יכולים לעזור להימנע מקנסות סביבתיים, ואזורים מסוימים מציעים עבורם סובסידיות סביבתיות. לדודים רגילים יש עלויות רכישה נמוכות יותר, אך לא ניתן עוד להשתמש בהם באזורים עם תקנות סביבתיות מחמירות. מנקודת מבט- ארוכת טווח, דודי קיטור דלי חנקן מתאימים יותר לתרחישים הדורשים פעולה רציפה, כגון ייצור תעשייתי וחימום, והפכו לבחירה המרכזית לפי הנחיות מדיניות.
